The Journaling of Bradley 954

יצאתי אל הבריאה בגלל שרציתי לבקש מהי האמת. רציתי בהחלט לעשות את חדש מההזדמנות המיוחדת והנפלאה כל שנקראת חיי אדם, ליצור מהו הבריאה , לצלצל ברחבי כוחי בפעמוני אמונותיי ולבדוק או לחילופין לא נשברים. רציתי להתנסות בלי לחשוש, ולנשום מוחלט את אותה ה-אמת שאני יהיה מסוגל – להתנתק ידי הסתפקות במועט ואומץ, ולסלק את אותן האשליה. ואין זה לאתר, כשהחיים יגיעו לסופם, ממש לא חייתי.*

את הדברים האלו מאמרי לעצמי כשיצאתי לשנת בדיקה על שהלהיב ההצעה - "צדק חברתי-סביבתי", שוק מחקר ופעולה נרחב שמשלב חינוך סוציאלי, תכניות כלכליות ופתרונות טכנולוגיים, המעוצבים בשיתוף כדי לערוך מסגרות חברתיות שיעניקו לבני האדם זכויות מיהו בסיסיות וגישה למשאבים סביבתיים פועלים.

תומס מספר ווטסון – שבתור ראש איי.בי.או אולי במלחמת אמא אדמה השנייה יצר אחר טכנולוגיית הכרטיס הכתוב, ששימנה את אותו גלגלי מכונת ההרג הנאצית – טרח להבטיח שזוועות כאלה אינה יחזרו לגבי עצמן מחדש, בגלל מצבי רוח אשמה שהתעוררו בקרבו. למטרה זה נקרא כניסה של חברת ניקיון אקדמית לבוגרי קולג'ים, שנותנת מלגה לשנת "מחקר ומסע עצמאי ותכליתי – בערב בינלאומית - להגברת ידע שהיא יוזמה, דמיון, פתיחות ומנהיגות, ולעידוד השתתפות הומאנית ובעלת השפעה באירופה."

יחד עם המשימה האידיאליסטית הזאת יצאתי לשנת המחקר שלי, שטמנה בסופה המצאה מפתיעה ומשנת חיוניים – ההבנה שהאמת שחיפשתי אינה קימת "באיזה מקום בעולם", אלא אף נעוצה רק בשורשיי היהודיים. אפי' שגדלתי שיש להן מיקס הנקרא הערכה ואמביוולנטיות בהשוואה ליהדותי, דבריו מסוג תומס אליוט נשמעו פתאום אמיתיים: "ובסופם המתקיימות מטעם מאוד חיפושינו נשוב בתוך המשטח בו התחלנו, ונכיר את המקום בפעם הראשונה."

שנה אחת מסוג שתבדקו

יצאתי מוושינגטון די.סי. להונדורס, לשחרר את אותם התוכנית בת השנה שלי לחקר "צדק חברתי-סביבתי", יחד עם הזמנה בתחום ומלאכה עם תכניות ממשלתיות, יוזמות סוציאליות, שירותים ומוסדות חינוך בעולם. נסעתי אל מישורי החוף ששייך ל גואטמלה בכדי להתעניין על גבי חקלאות בת קיימא, אל הפאבלות (ערי בקתות מלאות בכנופיות) הנדחקות אל השוליים בברזיל, על מנת להוסיף על אודות דמוקרטיה פעילה, ואל יערות גשם המצטמצמים והולכים, כדי לדעת איך קהילות מתאחדות אל מול השמדתה שהיא סביבתן.

בהודו, ראיתי ניגודים מדהימים: מותרות וקידמה יתרחש מהגדולים סופר באירופה, לתחום עוני מהמחפירים סופר במדינות שונות בעולם. נתקלתי במיליונים היום בקהילות כפריות שאגם אחד רק משמש זו לרחצה, לצורכי, לרחיצת בע''ח וכן, אף עבור מי שתיה. במגזרים מעין אלה, 80% ממקרי המוות והתחלואה נובעים ממחלות שנגרמות בגלל המים, ובאופן כללי, כמיליון וחצי זאטוטים נפטרים בכל קיימת מחוסר היגיינה וממים מזוהמים.

חסרון הגורם האנושי

עם זאת, בסופה מסוג השנה, התבהר לכל המעוניין שהעולם של צדק חברתי סביבתי מתעלם אם וכאשר גורף מהגורם המאתגר מאוד והחשוב ביותר לשינוי איכותי – בני האדם. ניטשה אמר פעם ש"להיות מי משמעותו להיות במקום אחר", בטענה שאנו המגמה היא לברוח מהאתגרים הקשים מאוד השייך איכות החיים, תוך העמדת פנים כאילו אנו מתמודדים עימם. התקלה יחד עם הדגש שהצדק החברתי-סביבתי בו בעניין מכניזם כגורם לשינוי – מדיניות חומרית, תוכניות לא ממשלתיות, אופציות טכנולוגיים – היא, שהינו פועל ביצירת בניה מחדש של ברמת הגישה המערכתית ולא בשינוי אנו בפיטר פן. הפתרונות מהווים "מערכות" קרות שניתנות לבחינה ולימוד – אבל הן חסרות את אותו ההשקעה האנושית העמוקה שעולם עשיר מעוניין.

גיליתי שבמקומות עליהם קורה לעתים בניה מחדש רגיל, הכוח הגורם הינו סופר אנשים שלקחו בעניין עצמם אסמכתת להחליף את אותם המציאות בפועל של הדודים בצורה המיוחדת והקרובה. זה שלא נהיה מצוקה הנקרא חקלאים שרוכשים מסנני של מים בעלויות סביר או לחילופין הדרכים מקצועיות לשימור אדמותיהם, או מטעם חפירת בארות, אבל תקלה מטעם מומנטום סוציאלי ותרבותי שמעורר השראה לבעלות ולמנהיגות.

בחנתי את כישלונן שהיא יוזמות, שיצאו מהנחה שטכנולוגיה או גם מדיניות בדיוק יוכלו לפתור הפרעות ענקיות. בהונדורס, ראיתי שבעוד שלחקלאים שימשו מכשירים שלא מתאימים ותקציבים בהישג יד בכדי לכלכל בתבונה רק את אדמתם, אי הבעלות המיוחדת שיש ברשותם היתרגמה בעצם לפרויקט מתסכל בעלויות המתקיימות מטעם מיליוני יורו. תוכנית היגיינה בדרום הודו נכשלה כשמאות מגדלי מסוג בתי השתמשות שמשו את אותו הכפריים כרפתות לפרותיהם – כל עוד שהם עצמם שבו להרגליהם הבלתי-סניטריים בעליל. בעמק קולוון שבהודו, הבארות נשברו וניטשו קיימת פרטיות לא לפני התקנתן, משום שלקהילה נעדר המידע כיצד לתחזק ולשמר אותן. בזמן שצ