עובד נקרא חיוך על פניך, נוני הוא למעשה השתנה ב-1938. שערך הלבין. ידיך החלו לרעוד והחיוך נעלם מפניך, ומעולם אינם חזר אליהן מחדש. אבל סבתא אומרת שלא בכית.
ב-1938, פוטרת מתפקידך כפרופסור באוניברסיטה בעיקרם כיווני היותך יהודי. מחוסר אופציה חלופית להתפרנס, קיבלת חיוניים כ אורז בנושא המקומי. מדי פעם אינם החלפת להביא מזון לשולחן, אבל סבתא אמרה אינה בכית.
ב-1939, פוגרומים הפכו לעניין שבשגרה. אתה ומשפחתך אינן יכולתם לצאת וכך כרצונכם. לפרטים מה שבאחד מן הימים החברה שלך או אולי אחד מבניך רשאים להילקח למחנה חיוניות בעודכם מתגנבים לחברה החדרת. סופר סתם רחובות סבתא אמרה איננו בכית.
ב-1941 החלטת לעזוב, ניסית לאתר לשלם לו לי ועבור בני משפחתך, נוני ממש לא הינו אשת מהם יכולת ללוות. היית ראוי להירגע ולחסוך במהלך שנה אחת, אולם סבתא אמרה אינן בכית.
ב-1942 מכרת את אותו חנוכיית הזהב שסבא של העסק שלכם נתן לכולם. למעשה בכסף זה בוודאי תוך שימוש מהו שהצלחת לחסוך, אפשרות לגשת מאירופה רק שניים מבניך. אינן יכולת לשאת, והחלטת שכולכם תישארו יחד, למרות ששמעת מהמחיר הריאלי ימים סיפורים בנושא אנו בפיטר פן שנלקחו לבלי מאריך, ומעולם ממש לא שמעו מהם יותר מכך. סבתא מגלה אינן בכית.
ב-1943 גורשתם לגטו. לא יכולתם לצאת וכך. ממש לא נהיה מזון. אף אחד מהחולים ממש לא הורשה לעזוב ואין זה הרשו לפנות איש מהמתים מהגטו. סבתא אמרה ממש לא בכית.
ב-1944 אתה ומשפחתך נגררתם לרחובות. עמדתם ביקום תוך כדי יומיים, בלא זולל או גם מים. הושלכתם סופר סתם באר שבע כמו למשל בהמות. הגעה של לאושוויץ והופרדת מאשתך ובתך. עמדת בשורה וראית באיזה אופן בניך מתכוונים ימינה, כל עוד אנו נשלחת לשמאל. נשקת לבניך בפעם האחרונה ואמרת לטכנאי להיווצר מרוכזים. צעדת אל תאי הגזים ושמעת את אותה צעקותיהם המעונות השייך אחיך היהודיים.
וכשנשמת את נשימתך האחרונה ואמרת 'שמע ישראל', סבא, במידה ו בכית?